נאום כבוד האמאם הגדול שיח' אל-אזהר בפורטוגל 2018

נאום כבוד האמאם הגדול בפורטוגל 2018

בשם אללה הרחמן והרחום

השאלה של הערכים הדתיים והמשבר של החברות בנות זמננו

הנאום שאני שמח –היום- לשאת לפניכם בא תוך פעולות האחריות של אל-אזהר אל-שריף, ומועצת חכמי המוסלמים בהשתדלותם הרצינית כדי לבסס את עיקרון "הדו-שיח בין מזרח למערב", והנסיון לממש אותו על הקרקע בכל בירות אירופה, אפריקה ואסיה.

והמטרה לפעילות זו היא להרחיב את הגשרים של היכרות תרבותית בין האדם ואחיו האדם, למרות הבדלי הגזע שגודלים ומתרחבים או שינוי הלשונות, האמונות והדתות, ופרטי התרבויות וההרגלים והמסורת.. וכל אלה דרך הדגשה על המכנים המשותפים הדתיים- והם רבים כבר!- בקרב המאמינים בדתות השמיימיות, ואפילו תוך הלא מאמינים שמכבדים את הדתות ויודעים את תפקידן החמור בתיקון תהלוכת העולם בן זמננו, והחזרתו לדרך היושר, לאחר שהתקרב כמעט לאבד את "הכיוון", ואת דרכו שלפניו, והתקרב להיכנס במה שדומה ל-"התאבדות מוסרית", וטביעה באנרכיה גדולה אולי לא ידעה אותה ההיסטוריה פעם.

אדונים הנכבדים!

אולי מן המוסכם אצל הכל מן המזרח והמערב כי עולמנו –היום- עובר בצרות צרורות שונות, ובראשן: המצוקה הכלכלית שהפיצה את העוני, הרעב, אבטלת הנוער, החובות, הרחבת הפער בין העשירים לבין העניים, מצוקת איכות הסביבה, מצוקת המדיניות הבינלאומית בת זמננו, ומה שהפיקה מתוצאות מרות שמביאות לידי פירוץ סכסוכים וקיטובים בינלאומיים, וסכסוך על הריבונות, "והפצת הכאוס והתמוטטות המשפחה והזנחת האישה"^([1]), ואילך מצרות ומחלות מוסריות, חברתיות ואנושיות שפוצעות את אדם המאה האחד ועשרים ביאוש ותסכול, ומקלקלות עליו את הנאת החיים, ושלוות המצפון.

צרות אלה האיצו את משכילי המערב ושפויו ואנשי הדת וחכמיה לעמוד ולהתבונן באזהרות אלה שמצטברים היום בשמי העולם כפי מצטברים העננים השחורים המאיימים בהריסה וטביעה, וכבר עיינו מחדש וערכו ועידות בינלאומיות, והיתה הבולטת בהן הועידה השנייה לדתות העולם, שקראו בה נציגי הדתות השונות למה שכונה "מוסר עולמי" כדי לבנות סדר עולמי חדש שיחלץ אותנו מצרה זו ויבוסס על הוראות עיקריות והן: "שמירה על תרבות חסרה מאלימות ושמירה על כיבוד כל היצורים, ושמירה על תרבות הסולידריות וסדר כלכלי הוגן, ותרבות הסלחנות, ותרבות השוויון בזכויות ושותפות בין האיש והאישה"^([2])

הדבר המשובח להודעה הזאת כי היא הפנה את תשומת ליבנו לתפקיד החשוב שאפשר לאדוקים לעשות בבניית הסדר העולמי החדש דרך הקריאה לכונן שלום קבע בראשונה, בין האדוקים עצמם לפני שיבשרו בו תוך בני אדם, כדי שלא יהיה נכון לגביהם את הפתגם: "חסר ידע אינו נותן אותו", והסתיימה ההודעה כי אין שלום לעולם בלי שלום בין דתות שמכבדות זו את זו, ואין שלום בין הדתות בלי דו-שיח ביניהן, ואין הישרדות חאנושיות בלי מוסר עולמי.

אנו תמימי דעות עם סוגיות אלה, אם היתה הכוונה ממנן החזרת מוסר הדתות לפעול בחיי בני האדם, ותיקון התנהגויותיהם לפי מה שנושאות משפע מוסרי עצום שיכול לכונן את הצדק והשוויון, והזכרה ממושכת במיקוד "השלום" והצורך שלו לבני האדם כצורך המזון והמים.

ואם היתה הכוונה מצורך קביעת השלום בראשונה בין הדתות, היא הרמיזה למשמעות השלילית לביטוי הזה, והיא: צורך הפסקת המלחמות שמדליקות אותן הדתות ואחריותן בשפיכת דמים, כהדגשה לפתגם שמובנו: "הסבה מאחורי המלחמות היא הדתות", הרי אני חושב כי האדוקים השונים בדתותיהם אינם מסכימים עם זה ואינם חושבים כך.. אך חושבים את ההפך, והוא: היעדר "הדת האלוהית" או הזנחתה והנחתה ממעמדה או זלזול באמונה באללה וכפירה בו וחילול במצוות המוסר הדתי נחשב כמקור לחידק המלחמה, ופריצתה במאה הקודמת, ובשלהי המאה האחד ועשרים: מאת המדע וההתקדמות, ומאת זכויות האדם, ואמנות השלום הבינלאומיות.. ואיננו מכחישים כי היו מלחמות אכזריות נשארו מודלקות למאות שנים נוצלה בהן את הדת כדי להעניק את הליגיטימציה להמשכתן, אבל היתה "הדת" ראשית הקורבנות במלחמה זו, והכי נפסדת בזירותיה..

הרשו לי כבוד המדענים להופיע את הדהמתי מלבסס את הפתגם: "הדת היא סיבת המלחמות" בלבבות בני הנוער, ואצל הרבה מחכמנו, ולדחוף אותם להאמין כי האנושיות אין מנוס מליהנות בשלום ודו-קיום, והצורך להזנחת הדת מנקודות ההדרכה בחיי בני האדם מזירת החברה והחלפתו לעניין אישי שאינו עובר את לב המאמין בו עד ההשפעה בהתנהגויות החברות, אם היתה השפעה מצומצמת או עצומה. אמונה זו דחפה לפתוח את דלתות האיתאיזם בפני הנוער שלנו לפתחיו לרווחה, ואדם העידן הזה אבד עמו את הדבר היקר ביותר שיש לו בהיותו יצור "מוסרי" במקור טבעו, והאמת המדעית מוכיחה כי התופעה שיש לה הרבה סיבות אין לפרש אותה דרך סיבה אחת מסיבותיה.

מן המוסכמות במסורת ההיסטורית העוברת ובת זמננו כי "הדת" לבדה אינה מספיקה בפירוש פירוץ המלחמות, וכי סיבותיהן מגוונות ומסובכות, והן מחולקות בין סיבות נפשיות, חברתיות, כלכליות ומדיניותיות, כי יש מן הסיבות האחרות בלעדי הסכסוך הדתי, הסכסוך על: אהבת השלטון ורצון הכוח, ויש גם כן חובת הלחימה בתוקפים למולדות, לתרבויות והדברים הפרטיים, ויש התאווה הגוברת להשתלט על משאבי האחרים, ויש אהבת ההשתלטות ורצון הריבונות. ויש גם כן המסחר בנשק, ומה נובע ממדינויות מקבילות שעובדות על יצירת מוקדי המתיחות תוך הבטוחים. ^([3]).

אולי חושבים כמה אנשים כי מה שאני נושא בנאומי הוא -במקרה הכי טוב- סוג משיבוח דתים, ששמענו אותו בהרבה, וכי חיינו עוברים בנו כפי שאובים בלי צורך לתקנות מוסריות ואמונות דתיות וכו' מנסתרות.. אך ניחוש זה, ומה שדומה לו, אינו בטוב המקרים אלא הכחשה למהות האנושיות, וחדילה מלהבין אותה, וחסרון רב מנטילת האחריות וההשלכות, והדבר הראשון בה : התחושה באחר והדו-קיום בשלום, וחדילה זו -עצמה- הוכחה לצורך "הדת" וחשיבותה הרבה בחיי האדם, והיא הכוח היחיד ששומר על המאמין מלהיות טרף לתאוות האנושיות והשתלטותה, להתמקד על עצמו ולבנות את אושרו על גופוי האחרים, אך הדת היא המקיצה לקריאת האחריות והמצפון ונטילת השלכותיהם אצל האדם, ואני טוען כי "ערך מוסר" זה הוא קריטריון ההעדפה וההתקדמות הנכון לפרטים כמו למדינות ועמים ביחד.

ואני ממשיל לכך במשל אחד מקריאות הדת שאני מאמין, כי היא משווה בחיוב ההגנה בין הלחימה למען אללה לבין הלחימה למען הצלת המדוכאים מן אנשים, נשים וילדים^([4]): ומה לכם אינכם נלחמים בשביל אללה, ולמען המדוכאים בגברים בנשים ובילדים, אשר אומרים:"רבוננו, הוציאנו מן הכפר הזה" אשר תושביה  עושקים, ותן לנו מאתך מגן, ותן לנו מאתך מושיע!" (סורת הנשים: 75), ומשל אחר שמבטא את חיוב נטילת האחריות למען האחר השונה בדתו, כי אללה הרשה למוסלמים ללחימה- בראשונה- למען שני דברים:

1. להסיר מעליהם את עוול התרברבנות הפגניות הרודנית.
2. להבטיח את זכות חופש הדת והאמונה למאמינים בדתות האלוהיות, הן יהודים והן נוצריים או מוסלמים " הורשה לאלה אשר נלחמים בהם להלחם כי נעשקו, והנה אללה לישועתם יכול, (39) אלה אשר הוצאו ממשכנותיהם בלא צדק, אלא כי יאמרו:"רבוננו אללה" ולולא הדיפת אללה לאנשים, אלה בידי אלה, כי עתה נהרסו בתי תפלה לנוצרים ומנזרים ובתי כנסת ומסגדים, אשר נזכר בהם שם אללה הרבה.הושע יושע אללה את מי שיושעיהו, הנה אללה חזק ואדיר"(סורת העליה לרגל :39:40)

ובטקסט האלוהי הזה מתברר דווקא כי הסיבה הראשונה שמצדיקה את הלחימה אצל האסלאם היא: לתמוך בסובלים מעוול, ולאפשר להם לחיות חיים בטוחים כמו שכל האחרים, וזאת סיבה שאין בעל שעל ישר לפקפק בה לרגע .. גם כן מתברר כי המלחמה בטקסט הזה מוצדקת כדי להגן על הדתות השמימיות מתוקפנות הכפירה והפוליתאיסטים, ומהפליא, בעניין זה, שהלחימה המוצדקת אצל האסלאם אינה מוגבלת רק להגנה על חופש הדת רק באסלאם, אלא חובה גם –באותה מידה – להגן על זכות חופש הדת בדתות השמימיות האחרות.

תסתכל על דבריו של אבן עבאס – רצון אללה עליו – באמרו בפירוש האות הקודם: "מגן בדת האסלאם, ובאנשיו, על בעלי החסות"([5]) והפרשנים תהו לגבי כלילת המנזרים והכנסיות ומקומות התפילה בתוכנית ההגנה האסלמית, ותשובתהים היו – בין השאר – כי כל המקומות האלה הם מקומותיהם של המאמינים, ואפילו אם השתנה הפולחן שלהם. הנה האימאם אל-ראזי מכחיש את ייחודיותה של ההגנה על המקומות האלה רק בימי משה ועיסא – עליהם השלום – ונוטה, ואפילו מדגיש כי המטרה להגנה האמסלמית על המקומות האלה עד שלא להיהרס בימי השליח – תפילת אללה עליו וברכתו לשלום – כי המקומות האלה – מבין דבריו שאמר – "אללה מוזכר בהם, אז אינם באותה עמדה של פולחן האלילים"([6]) הרי האות הנכבד לוקח בחשבון את ההגנה על מקומות העבודה של הלא מוסלמים.

הפירוש שהבאתי לכם אינו נחשב למס שפתיים, אלא שזה הפירוש שהופיע בחייו  של נביא האסלאם – תפילת אללה עליו וברכתו לשלום – עצמו, במאה ה-7 לספירה, והמוסלמים העבירו אותו מדור לדור, תוך הקפדה על פירושו של אבן עבאס, והוא בן דודו של מוחמד – תפילת אללה עליו וברכתו לשלום – ותלמידו המקורב, ואחר כך פירושו של אל-טברי במאה ה-4 ואל-אימאם אל-ראזי במאה ה-7 להגירה, וזה מה שלמדתי כשהייתי סטדונט באל-אזהר בשנות ה-50 וה-60 של המאה הקודמת, וזה מה שאנחנו מלמדים לסטודנטים שלנו דווקא בחוג של הפירוש בפקולטה לשורשי הדת באוני' אל-אזהר..

מה שאני רוצה לומר מהנ"ל זה שהמוסר שלוקח את הדתות כסמכות והישענות לשורשיו וענפיו, הוא המוסר המועמד לעמוד בפני המוסר המטריאליסטי שגבר על הדת והשתלט עליה והתנכר לה, ועברו עכשיו יותר ממאתיים שנים שבתוכם עורר –ועדיין מעורר – שרשרת של מלחמות ששבקו את חייהם של האלפים, ואיני מדבר על שתי מלחמות העולם או המלחמות של המאה הקודמת באירופה ועוד, אבל אני מדבר על מלחמות לשווא במדינתנו לאחרונה, אני מדבר על מדינה אצלנו שהושמדה כולה בתוך שעות ספורות ואחר כך נעשתה חרבה עד יומנו זה, אני מדבר על מלחמת עיראק 2003 לספירה, ותוצאותיה המכאיבות והעצובות לאין שיעור..

אני מדבר על סוריה שבה נחשף הנסתר, לא לגבי סכסוך בין שתי אסכולות אסלמיות: סוני ושיעי, כפי שטוענים מתוך זדוניות מוחלטת, אלא נחשף סכסוך של שתי אסכולות עולמיות שמצאו באדמה זאת שוק ליצוא כלי הנשק ושפיכת הדמים. אני מדבר על המקומות הקדושים שלי ושלכם בפלסטין, ואת ההתרברבות והכוחניות והרודנות והטבח וההיגור שאליהם נחשפת, אותו דבר נאמר גם לגבי אסון תימן ולוב ועוד. אני מדבר על האזור המוכה הזה שנהייה בריכה של דמים, מלא מחלות ועוני, ונהפך לזירת ניסויים לפיתוח כלי נשק קטלניים.

מאחורי כל הייסורים הנוראים האלה, שעמי המזרח התיכון חווים, עומדת רק סיבה עיקרית והיא התפתחותו של האדם במערב והכוח שיש לו בצל החדשנות אשר יצאה מתוך ניתוק קשר חד עם הדת, ואחר כך הפנתה את הגב למורשת האנושית שכוללת הרבה נכסים של ידע שלם ומוסר שנתמך בהשראה האלוהית.. ובהתרחקות מן החדשנות החדשה הזאת איבד האדם את זהותו האמתית והשתנתה מהותו, אלא הפכה אותו מיצור "בעל שכל" ליצור מטריאלי כלכלי, אין לו לב דופק בכאב בגלל סבלו ועצבו של הזולת, באותה מידה שיש לו לב עולה ויורד בשוק התעשייה והסחר על ריקוד הביקוש וההיצע, ותשואותו של הביקוש והמיתון הכלכלי([7]).

רבותי!

אינני רוצה להעמיס על נפשכם יותר, אבל אני רוצה להדגיש לכם שלא באתי כדי להשמיע דברי הוקרה ושבחים לדת האסלאם, אלא באתי כדי להציג בפניכם חלק מהנגישות חסרת התקדים של האסלאם אל הדתות האלוהיות האחרות, ושאין דתות אלוהיות מפוצלות ושונות, אלא יש דת אלוהית אחת שעליה בישרו כל הנביאים והשליחים, תחילה באדם עליו השלום, דרך נוח ואברהם ומשה ועיסא ובסוף מוחמד - תפילת אללה עליהם וברכתו לשלום, וכי הגורם המשותף הכי בולט בין כל הדתות אחרי האמונה הוא המוסר, שבא בעשרת הדיברות והעצה של ההר והוראות הקוראן..

אנחנו המוסלמים, אין אמונתנו בקוראן נשלמה, אלא אם מאמינים בספרי אברהם ותורת משה וספרי הבשורות של עיסא עליו השלום, ואנחנו קוראים בספרנו הקדוש תיאורו של אללה לתורה וספרי הבשורות שהם השראה ואור, וכי הקוראן מצדיק אותם וכי הנביאים אחים דומים לאחים מאב אחד ואמהות רבות כפי שתיאר אותם נביא האסלאם  -תפילת אללה עליו וברכתו לשלום – והאב האחד הוא: הדת האלוהית שכולם שווים ביחס אליה, והאמהות השונות הן: האמונות ודיני המותר והאסור שאולי משתנים לפי המקום והזמן, ואנחנו מאמינים שאדוננו עיסא –עליו השלום – שליחו של אללה והמילה שלו למרים ורוח ממנו, ואנחנו קוראים בקוראן תיאור תומכי עיסא עליו השלום שהם הכי קרובים למוסלמים מבחינת אחווה, ושאללה שם בלבם רחמים שמצטיינים בהם לעד, כי אללה יתעלה אומר   ﴿وَجَعَلْنَا فِي قُلُوبِ الَّذِينَ اتَّبَعُوهُ رَأْفَةً وَرَحْمَةً﴾ [סורת הברזל: 27].

ההיסטוריה האסלמית מתעדת את יחס האחווה בין המוסלמים והנוצרים משחר ימי האסלאם, כי אמת יציבה שחברי מוחמד –תפילת אללה עליו וברכתו לשלום- מן העניים והחלשים שסבלו סבל רב מן אנשי מכה הכופרים, כשלא היה ביכולתו של הנביא להגן עליהם, שלח אותם למדינה נוצרית ומלך נוצרי, לאל-חבשה ומלכה אל-נגאשי, ואז היגרו המוסלמים אליו פעמיים, והתקבלו בה בשמחה ונהנו מבטחון על עצמם ודתם, ונוצלו מן תקיפות אנשי מכה ורדיפתם בחבשה.

...........

שלום עליכם ורחמי אללה וברכותיו,

נכתב בליסבון

26 גמאד ב' 1439 להגירה

14 מרץ 2018 לספריה

אחמד אל - טייב

שייח' אל-אזהר

خطبة د. عباس شومان، وكيل الأزهر يوم الجمعة  ١٣ ابريل ٢٠١٨ من جامع الملك الفيصل وجود الله تعالى في القرآن الكريم (من كتاب مقومات الإسلام- لفضيلة الإمام الأكبر)