התרבות ובניית הארץ
בר קבע אללה יתברך ויתעלה את משימת האדם התרבותית ביקום הזה באומרו:
]هُوَ أَنشَأَكُم مِّنَ الْأَرْضِ وَاسْتَعْمَرَكُمْ فِيهَا[
"הוא אשר בראכם מן האדמה, והשכינכם בה " (סורת הוד: 61)
זאת אומרת כי אללה כבר מינה את האדם לבניית הארץ ועשיית התרבות בה. כלומר להכשיר את הארץ ולהחליף אותה לעשות אותה ראויה לחיים עליה והפקת תועלת מחסדיה. ואל-אסתעמאר באות הנכבדת הוא דרישת הבנייה. ואין יחס למונח הזה במשמעות השלילית שראינו בתקופות הכבישה הזרה לעולמנו האסלאמי והלא אסלאמי, שנתפש בתודעות במובני החרוב, השלילה, הגניבה והניצול העצום המגונה לארץ ולאדם.
כדי שיכול האדם למלא את המשימה התרבותית ביקום הזה, כבר סיפק אותו אללה במדע שציווה אותו האסלאם כמצווה דתית. אבל בניית הארץ בצורה הזאת אינה היא התרבות סתם, גם כן אינה היא הבנייה סתם, אם כי היא אחד צדדי הבנייה. אפשר להגדיר אותה במונח "התרבות של דבר מה" או החומרית. אבל הצד האחר שנשלמת בו התרבות- או בניית הארץ במובן הקוראני- הרי הוא כולל את כל המידות הדתיות, השכליות, המוסריות והיפיות, במלים אחרות: הרי התרבות האמתית היא שמניחה את האדם על ראש רשימת מטרותיה.
משמעות התרבות בתפיסה האסלאמית אינה רחוקה מזה הרבה, אם כי גורם לתלות התרבות הרצון האלוהי. מכאן יש לציין כי התרבות בתפיסה האסלאמית מובנה הוא הגשמת הרצון האלוהי בבניית הארץ בצורה מעשית ורוחנית. ובזה האדם מגשים את עצמו בהגדרתו כח'ליפתו של אללה בארץ.
וכך נמצא כי השתלטות האדם על כוחות הטבע אינה מספיקה לבד כדי לבנות התרבות, אם כי צריך לאסוף לכך גם השתלטות האדם על תאוותיו הפנימיות, ויצריו בצורה עד שיהיו הולכים בקנה אחד עם המידות המוסריות. ובכך נעשה בניית הארץ כמו רצה אללה. ובנוסף לכך יהיה האדם בקשר ממושך עם אללה בורא היקום, קשר זה שמתקן את מהלכו בארץ כדי שלא יהיה תועה את דרכו, ואז חושב שהוא אדון היקום הזה ומתגבר, מתייהר, מתעקש ומשחית את הארץ. דבר זה אינו מיוחס לתרבות בשום דבר, אבל הוא סותר לחלוטין עם התרבות והאנושות.
לפי מה שנזכר לעיל, אפשר לומר כי התרבות במובן הנכון היא התקדמות חומרית ורוחנית לאדם. ובזה אינה רוחקת מהמידות האנושיות במובנה הכולל. כמו כן מובן התרבות קשור במושג ההתקדמות. זאת אומרת כי התרבות נחשבת לזינוק התפתחותי בכל מובן המילה: התפתחות בתפיסה, בהתנהגות ובשיטת ההתיחסות עם בני אדם והדברים.
וזה כולו בא במסגרת מערכת המידות שחוצות את הגבול השבטי הצר אל המחוג האנושי הרחב.
כבר היה לאסלאם תפקיד גדול בערעור הדעות אל המחוג האנושי הרחב בהדגשה על הגורם האנושי הכולל. ובזה אומר הקוראן הנכבד:
]يَا أَيُّهَا النَّاسُ إِنَّا خَلَقْنَاكُم مِّن ذَكَرٍ وَأُنثَى وَجَعَلْنَاكُمْ شُعُوبًا وَقَبَائِلَ لِتَعَارَفُوا[
"הוי האנשים, הנה בראנוכם מזכר ונקבה ועשינוכם אומות ושבטים להכיר איש את רעהו" (סורת החדרים: 13)
האות הזאת שמה את הלב לכמה עובדות:
1-הקריאה מופנה לכל בני האדם
2-יחידות השורש האנושי
3-יש שינויים לא מהותיים בין אומות ועמים.
4-מכיוון ששינויים אלה אינם תלויים במהות האדם כאדם, הרי הם נחשבו לנקודת מוצא להכרות בין האדם בהגדרתם מיוחסים כולם למקור אחד משותף.
הכירות זאת נחשבת למפתח להבנה הדדית ושיתוף פעולה בין בני אדם בשביל הקמת מידות אנושיות משותפות. ובמטרה לזאת האסלאם קבע כי תוקפנות כלפי איש מאנשי האנושות נחשבת לתוקפנות על האנושות כולה. ובניגוד קבע כי עשיית חסד לאיש אחד כמו עשיית חסד לאנושות כולה. זאת אומרת לשים את האדם במקומו הנכון, וגם כן כי האסלאם נחשב לדת האנושות בכל מובן המילה.
ומכך יתברר כי מטרת שום תרבות אמיתית היא האדם. האדם הוא אשר עושה את התרבות והוא בו בזמן מטרת התרבות. ובהדגשתנו על המובן האנושי לתרבות איננו מגזימים אם אומרים: אכן התרבות נגמרת כשאובדת בתוכה את מובן האדם, וכשנגמר המובן האנושי אז מתחיל המוסר הכוזב והתרבות המזוייפת.
אם היה הפילוסוף האנגלי הידוע "תומס הובז" כבר הלך בתפיסתו עד ראיית האדם כזאב בהשוואה עם אחיו האדם, וכי הכל במלחמה נגד הכל, אולם התפיסה האסלאמית שתואמת לתרבות האמתית או שמביעה על מהות התרבות הזאת, וכדי שחייב להגיע לתודעת הפרטים והקבוצות אכן הוא "אחריות הכל כלפי הכל", וזה מהווה צמרת הסולידריות והשיתוף בין בני אדם כולם.