האדם והאחריות
האדם והאחריות
האחריות היא אחת התכונות הייחודיות לאדם, והיא תכונה שהאדם שואב מטבעו האנושי לפני שמקבל אותה מבחוץ. וכל אדם יש בתוכו הרגשה באחריות באופן זה או אחר. כל עוד טבעו של האדם תקין, מתגברת בתוכו ההרגשה באחריות.
הנחת ההרגשה באחריות נמצאת אצל כל אדם, הרי אנחנו, כבני אדם, איננו יכולים להיפרד ממנה לחלוטין במודע שלנו. זה לא אומר שלא ייתכן שמידת הרגשה זו תהייה שונה מאדם לאדם. יש קשר מתמיד בין ההרגשה באחריות לבין המצפון. וכשאנחנו מדברים על המצפון, אנחנו מתכוונים להרגשה הטמונה במעמקי הנפש ושיש לה השפעה רבה על הפניית דרך התנהגותנו לכיוון הנכון. ומכאן, באה ההכוונה הנבואית: "שאל את לבך".
הרגשת האחריות מתבססת על יסוד של חירות מודעת. ז"א שכל פעולה שהאדם עושה, ללא חירות מודעת, לא מתבססת עליה שום אחריות התנהגותית או דתית. האחריות מלווה את עושה הפעולה לפני שיעשה אותה, ובמהלכה, ואחריה. משמע שעושה הפעולה בעל אישיות עצמאית לעשות או לא לעשות, לקבל או לסרב, ויש לו את היכולת לעשות את מה שהוא רוצה. במובן זה, האחריות היא תכונת תפארת לאדם, כי היא מילה נרדפת לחירות, עצמאיות, כיבוד וכוח.
האחריות בתפיסה האסלמית פרטית, הרי אין אדם נושא את האחריות על מעשי האחר:
]كُلُّ نَفْسٍ بِمَا كَسَبَتْ رَهِينَةٌ[
"כל נפש למה שעשתה ערבה" (סורת המתכסה: 38)
יש מעגלים שונים לאחריות, המעגלים האלה באו בחדית' הנכבד: « كلُّكم راعٍ و كلُّكم مَسؤولٌ عن رعيَّتِه، فالإمامُ راعٍ ومسؤولٌ عن رعيَّتِه، والرجلُ في أهلِه راعٍ و مسؤول عن رعيته، والمرأةُ في بيت زوجِها راعيةٌ و مسؤولةٌ عن رعيَّتِها، والخادمُ راعٍ في مال سيده و مسؤولٌ عن رعيته، وكلُّكم راعٍ ومسؤولٌ عن رعيَّتِه» "« כולכם רועים וכול אחד מכם אחראי לצאן מרעיתו. הרי האמאם רועה והוא אחראי לצאן מרעיתו , והרי האיש רועה לבני ביתו והוא אחראי לצאן מרעיתו , והרי האישה רועה בבית בעלה והיא אחראית לצאן מרעיתהּ , והרי המשרת רועה לנכסי אדונו והוא אחראי לצאן מרעיתו ; בסיכום , כול אחד מכם רועה ואחראי לצאן מרעיתו »[1].
נוסף על האחריויות החיצוניות האלה, שקובעות אותן נסיבות החיים אצל כל אדם, ומעמדו בחברה שהוא חי בה, יש אחריות אישית ופרטית שהיא מעין המרכז של כל מעגל ממעגלי האחריויות האחרות. אפשר לומר שהאחריות נקלטת בשני מובנים: הראשון בהם, אחריותו של האדם כלפי עצמו, הרי הוא אחראי לשכלו, מדעו, גופו, הונו, זמנו והחיים שלו באופן כללי. ובמובן זה, אומר הנביא - תפילת אללה עליו וברכתו לשלום:
« لَا تَزُولُ قَدَمَا عَبْدٍ يَوْمَ الْقِيَامَةِ حَتَّى يُسْأَلَ
عَنْ عُمُرِهِ فِيمَا أَفْنَاهُ، وَعَنْ عِلْمِهِ ماذا فَعَلَ به، وَعَنْ مَالِهِ مِنْ أَيْنَ اكْتَسَبَهُ وَفِيمَ أَنْفَقَهُ، وَعَنْ جِسْمِهِ فِيمَا أَبْلَاهُ » «ביום הדין נשאל האדם על מעשיו בזמן של חייו, ועל תועלת מדעו, ומאיפה הרוויח את כספו ואיך ביזבז אותו, ואיך ניצל את הגוף שאללה ברא בשבילו. »[2].
המובן השני הוא אחריותו של האדם כלפי האחרים וכלפי העולם שהוא חי בו. הרי ידוע שהאדם, מטבעו, יצור חברתי, והוא זקוק לחברה האנושית כדי לפתח את אישיותו. ומצד אחר, מוטלות עליו אחריויות מוסריות כלפי החברה האנושית הזו. והאחריויות האלה קשורות קשר הדוק בהימצאותו האנושית.
כל אדם בריא שכל מרגיש שאם הוא אינו נושא את אחרויותו כלפי האחרים, אז לא מותר לו לצפות שהאחרים נושאים אחריות כלפיו. הרי אם אני לא נוהג בצדק עם האחרים, הרי לא ראוי לי לצפות מהם לנהוג בצדק עמי.
יש אנשים שמצדיקים את הטעויות שהם עשו בכך, שאלה דברים שנקבעים מראש, ועל כן, אינם יכולים אלא למלא מה שאללה כבר קבע. למשל, פעם הביאו לעומר בן אל-ח'טאב (רצון אללה עליו) גנב אחד, ועומר שאל אותו: למה גנבת? ענה לו: זה מה שאללה קבע, ואינני יכול לשנות אותו. אז הורה עומר לחתוך את שתי הידיים שלו ולהצליף בו 30 פעם. אז החברים אמרו לעומר: אתה הגברת את העונש, ולא הייה עדיף שתצליף בו אחרי שכבר הענשת אותו על הגניבה. ענה עומר: אני הוראתי להצליף בו משום שהוא כזב בשם אללה, הרי איך הוא ידע שאללה קבע שהוא גונב?
ובכך, אסור לאדם להצדיק את אשמותיו ולאמור שזה גורלו. הרי האחריות קיימת. ואת מה שאללה קבע לאדם מראש, אינו אלא רישום למה שכל אחד מאיתנו יבחר במלוא רצונו, שאין בו הכרחה. ומכאן, כל אדם נושא את אחריות מעשיו, הן גדולים והן קטנים:
]فَمَن يَعْمَلْ مِثْقَالَ ذَرَّةٍ خَيْرًا يَرَهُ وَمَن يَعْمَلْ مِثْقَالَ ذَرَّةٍ شَرًّا يَرَهُ[
"ומי שעושה כמשקל הנמלה טוב, יראהו(7) ומי שעושה כמשקל הנמלה רע,יראהו"(סורת הרעידה: 7-8)
[1] מסר אותו: אל-בוח'ארי באצ-צחיח שלו, כתאב "אל-גומעה", שער אל-גומעא פי אל-קורא ואל-מודון.
[2] מסר אותו: את-תרמד'י בספר: צפת אל-קיאמה, ואמר: זה חדית' טוב ונכון.