تجريبي
האימאם הגדול בנאומו המרכזי בוועידת דאר אל-אפתאא המצרי "ההרכב המדעי וההכשרה לקבוע פסקי דין לגבי אימאמי המסגדים תוך המיעוטים המוסלמים":
- אני מסרב את כל פסק דין שהופך את דיני הקוראן הנכבד או הסונה הטהורה, או אפילו מזיק בהם מקרוב ומרחוק.
- קיפאון פסקי דין וחששות מן איגתיהאד (ליזום דעות חדשות) הוביל לעוול ונזק תוך המוני האומה
- הקיפוח נגד האשה והזקתה בזדון נחשב לפשע גדול
- הלכות הנישואין נקבעות לטובת המשפחה והחברה ביחד
- ילדי הרחוב הם חפים מפשע בגלל משפחות הופרעו על ידי אנרכיית נישואין וגירושין בחוסר אחריות
- מדענינו במאה הקודמת היו אמיצים יותר מן מדענינו היום, לקראת ההתמודד עם עניינים ודינים שהם חיוניים לבני אדם לחדש אותם וליזום דיעות להם.
- מניעת הפוקהאא (מדעני אש-שריעה) מאיג'תיהאד עלולה לעזוב את החברות האסלאמיות ל"אחר" שפוזר את דעותיו כש הוא ירצה.
- מונח המיעוטים האסלאמיים הוא מונח מובא על תרבותנו האסלאמית, והסתייג אל-אזהר מלהשתמש בו בכל הודעותו ומסמכיו.
- מונח המיעוט המוסלמי נושא בתוכו גרעיני תחושת בדידות ונחיתות
- תרבותנו האסלאמית מסרבת מונח המיעוט, ומגנה אותו, ומכירה במקומו את מובן האזרחות השלמה
- נטיעת פיקה האזרחות נחשב לחומת מגן עבה נגד תחבולות האוייבים והקולוניאליזם החדש.
- השלת פיקה האזרחות תוך המוסלמים באירופה צעד חיוני בדרך " אינטגרציה חיובית" ששומר את הזהות
- הקולוניאליזם החדש מנצל את שאלת "המיעוטים" כראש חץ בחילוק המדינות ופיזורן
נוסח נאום הוד מעלתו של האימאם הגדול הפרופסור/ אחמד אל-טייב, שיח' אל-אזהר אש-שריף בוועידת דאר אל-אפתאא המצרי "ההרכב המדעי וההכשרה לקבוע פסקי דין לגבי אימאמי המסגדים תוך המיעוטים המוסלמים"
בשם אללה הרחמן הרחום
תהילה לאללה, ותפילה וברכה על אדוננו שליח אללה, ועל ביתו וחבריו.
האדונים המדענים הנכבדים בתחום פסק דין ומדע ומחשבה:
שלום עליכם ורחמיו וברכותיו
ברוכים הבאים, בארצכם מצרים, ובאל-אזהר אש-שריף בכל מנגנונותיו המדעיים וההודעתיים לאסלאם. אני מאחל לוועידתכם זו את כל הצלחה להשיג את הדבר שממתינים המוסלמים, שתולים תקוות רבות על אנשי אל-פתוי ובתי אל-אפתאא, להסיר את השסעת שמתחיל וגודל יום אחר יום, בין החיים הנוכחיים והצרכים מצד, ומאידך המבוכה בפיקה המוטעי-אם נכון לכנות- פיקה זה שחוזר יום ולילה באזני בני אדם, ורודף אותם במקומם אשר יהיו, כדי להוביל אותם, לא להקלה בשריעה ורחמיים בקוראן והסונה, אלא למיזוג מן הדעות הקיצוניות שנאמרו במאורעות יחודיים, ותחת לחץ נסיבות חיוניות, אין בהן ובין מציאות בני אדם עכשיו שום זיקה או יחס.
פיקה מוטעי זה מצא גדודים דומים מן פוסקי הדין, שהצליחו –למרבה צער!- להתגבר על הרבה מן בתי אל-אפתאא בעולמנו הערבי, ובטח אומר: הם התגברו גם על כל מנגנוני אל-פיקה והחקיקה, והראשון בהם, מנגנון המחקרים האסלאמיים כאן באל-אזהר.
הצלחה זו או התגברות לא בגלל חוסן הגיון פיקה זה או הקלתו, או כושרו להקל את החיים ממה היא, אבל זה הייה בגלל הכושר לנוע וירידה לבני אדם באנשי ואישות דעוה (הקריאה לדת), והיכנסות לבתים בכפרים, בנוסף לעלייה לכמה מן הדוכנים, ולדבר לבני אדם במה הם אוהבים, בזמן שנשארו פסקי דין בתי אל-אפתאא, ופסקי המנגנונים וועדי החקירות הפקהיות, יחידים קפואים, גבולים על השואל, או אסירי כרכים מדעיים, אין מפיק תועלת ממנם מליוני ההמונים מן המוסלמים, או גבולה בוועידות דוברים זה אל זה, ומסכמים במה שרוצות נפשותינו מחלומות ותקוות וסיכויים, אין להם מי שמטפל בהם או עוקב אחריהם או משתדל להגשים אותם.
תנו לי -חכמי דתנו הנכבדים- לגלה את זה בכנות. אכן מקווה אני, ויָתֵר על כן דורש אני בתוקף מכם שלא יעלה על דעתכם שאני נוקט כלפיכם עמדת המתנגד או המבקר, ישמרני אללה מלהיות ככה! וישמור אללה את נפשי מלנטות לדבר מה מאלה הדברים הרעים; הנני מבין לגמרי שאני נואם אל האליטה ואל הצמרת מהמדענים ומאנשי התבונה בעולמנו הערבי והאסלאמי, והנני הראשון שנוטל את חלקו מהאחריות לפני אללה וגם לפני המוסלמים, אלא שאני הקרוב ביותר מכם לציבור, לאומללים ולאומללות, והיודע ביותר את מה שמפגיע בהם מהבעיות המשפחתיות שמשמידות וגם מבריחות אותם; כתוצאה מאדישות "אל-פתאווא" (פסקי הדין), מחשש מהפסיקה, מחוסר אונים מלהתגבר על הפחד מהחידוש, עד שראיתי כי למרות אנו-בתורנו מדענים ומופתים- מוסמכים ונוגעים בכל "אל- פתאווא" שאנו מוציאים אותן מילה במילה, אלא שאנו מורחקים –מעט או הרבה- מנסיבות לשון הכתוב (הטקסט), מהעמידה על טיב המציאות שעליה מוצאה "אל-פתווא" כי תהיה תלויה בה. אז לא נסתכל לא בנסיבותה, לא בסכנות הנזקים הבאות כתוצאה לה ולא בגודל הסבל החברתי והנפשי הגורם להפרעות בחיי האנשים.
הנני ממשיל לכם משל, זהו המשבר החי הקשור לאנרכייתה של תופעת הפוליגמייה, לאנרכייתם של הגירושין ולמה שבא כתוצאה מהאנרכייה הזאת כמו: העוול הנגרם לאשה אחת או יותר, עקירת הילדים מביתם, השמדת חייהם ואיבודם המוביל לפשיעה.
אני מקדים ואומר: אינני קורא אל קביעת חקיקות מבטלות את זכות הפוליגמייה, יתר על כן דוחה אני את כל תחיקה מתנגדת להלכות הקוראן והסונה הטהורה, או פוגעת בהן בשום פנים ואופן; אינני קורא אל זה עד שאסגור את אפשרות המגזימים, המנצלים את השגיאות והמפרידים את המילים מהטקסטים כדי להרוויח בהן. אבל אני תמה ומגיש את השאלה: מה הוא הגורם שמניע את המוסלמי העני לשאת לו אשה שנייה –למשל- ולעזוב את הראשונה, את ילדיה ואת בנותיה, הדבר שגורם לה סבל רב מהעוני ומהאיבוד. אשר לבן הזוג, הרי לא תהיה בחזהו מועקה מונעת אותו מלהתנהג בשרירות לב כשהוא משתמש באותה הזכות השרעית, ונוטה בה ממטרותיה.
התשובה -לפי דעתי- היא שהקריאה אל שריעת האסלאם בעניין הזה לא הגיעה לאנשים האלה כפי שרצוי. ובנוסף לכך ש"אלפתאווא" מתמקדות על התוצאה, כלומר: להתיר את הפוליגמייה, ומתעלמות מהתנאי שלה, שהוא: הצדק ואי להזיק בבת הזוג. וידוע כי ביטול התנאי עלול להביא לביטול את תוצאתו; משום שהתנאי הוא הדבר שאם לא יתקיים, לא תתקיים תוצאתו. ואם יתקיים לא נזקק לא לקיים תוצאתו או לא. כן, המובן הזה כבר נקבע במוח עד שחשב ההמון את הפוליגמייה לזכות מותרה בלי תנאי או גבול, ועד שנקבע כי אין חשבון שרעי עומד בפני תכליתם מאחר שהיא מותרה, כמו שאומרים.
אכן מדגישים פסקי הדין –שלמדנום ועודנו לומדינום דרך ספרי אל-פיקה בראש שער הנישואין- כי הנישואין קשורים בהם חמישת חלקיהם של פסקי הדין, בין יתר: אל-כראהה (=התיעוב) ואת-תחרים (=האיסור), וכי אל-אחנאף מאסרים את הנישואין אם היה האיש בטוח כי יעשוק באשתו, מפני שהמטרה מהנישואין באסלאם היא להסיג את תועלת השמירה על הנפש, הזכייה בשכר דרך הולדת הילדים שעובדים את אללה. אבל אם יתמזג זה בעוול או בעושק או בנזק, יעבור האיש עברה ויהיה רשע, ואז יהיה נאלץ להיכנע לכלל: הרחקת הנזקים ראויה יותר מהבאת האנטרסים.
ולמרות שהכל מסכים על התחייבות הנישואין בעת החשש מעשיית הזנות, אלא שהם גם התנו עם זאת את חוסר החשש מלהזיק באשה, אז אמר אל-אחנאף: "אם מתנגד החשש מעשיית הזנות עם החשש מלהזיק באשה, יהיה החשש מלהזיק באשה ראוי ביותר מהחשש מעשיית הזנות, ובכך יהיו הנישואין אסורים". אמרו: "משום שהעושק נחשב לחטא קשור לבני אדם, ושהמניעה מעשיית הזנות נחשבת לזכות מזכויות אללה –יתעלה. והנה זכות האדם -בשעת התנגדותה עם זכות אללה- תהיה ראויה ביותר, משום שבן אדם הוא נזקק, אך אללה הו העשיר. פסק הדין אצל אל-אחנאף דינו כדין פסק הדין אצל אל-מאלכייה ואש-שאפעייה.
וזה מלמד –לפי דעתי- כי העושק באשה נחשב לפשע גדול מפשע הזנות, וכי הזנות נחשבת לנזק פחות מהעושק באשה. זה בנישואין בפעם הראשונה, כל שכן בנישואין בפעם השנייה והשלישית עם החשש מהעושק, או עם הכוונה לעשוק ולהזיק באשה הראשונה.
יש אשר אומר: הלא יהיה ביכולת האשה -אם יפגע בה בעלה- שתבקש את הגירושין, או את "אל-ח'ולע" אם יתנהג בעלה בשרירות לב.
תשובתי היא שהמילים האלה גוררות לאשה שני נזקים: נזק הנטישה, ונזק ההכרח לוויתור על כל זכויותיה כמו שמאשר פסק הדין של אל-ח'ולע. ובאותו זמן גוררות המילים הנ''ל לאיש שתי תועלות: ההתאפשר מלהשיג את תכליתו שנתן לו אש-שרע בתנאים, וההתאפשר מלקבל את זכויות האשה שהעושק הכריח עליה לוותר עליהן.
אולי זוהיא הסיבה שלא מוצאים בדברי אנשי הדת בשאלה זו כל ציון מקרוב או מרחוק להתרת הנשואים עם פחד העוול. אחרי כך צריכים להותיר לאשה לבחור אם תמשיך את הנישואין ברצון או תפסיק אותם. אבל טענותיהם חוזרות למקור אחד, הוא : תוטל האחריות המוסרית לפני תחילת דרך השיתופות, מכוון שהנישואין, זכויות לפני שיהיו יצר מיני או רצון זמני. אך הם אחריות גדולה שתיאר אותם הקוראן הנכבד כי הוא ברית תקיפה, באמרו של אללה הנעלה
( וכיצד לוקחים אותו, וכי באתם איש אל רעהו , וקבלו מכם ברית תקיפה? )
"סורת הנשים 21"
הנישואין לא נחקקים בשריעה כדי להפריע את השותף בנישואין, וכי חוקי הנישואין הוטלו לטובת המשפחה והחברה גם יחד.
הנתונים שנערכו על ילדי הרחוב, הוכיחו כי יותר מ-90% מהם, היו רק קורבנות של משפחות שעברו בכאוס של נישואין וגירושין ,
כל מיני הפשעים המוסריים והחברתיים הנשקפות על ידי קהילת ילדי הרחוב, היו בשל הניצול לרעה של זכות דתית, או להבנת חצי האמת הדתית, ואי הבנה גרועה לחצי השני, הדבר שהוביל למצב של חוסר התאמה בין הבנת "הפקה "של הטקסט ו" הפקה " של המציאות.
הסיבה לכך,כפי שאני חושב, ובאמצעות ניסיונות מציאותיים רבים היא: מחסום הפחד בין אנשי הפתווא מהחכמים והמדענים או בין ההשתדלות ובדיקה במצווה הדתית וההוכחה. אחרי בדיקה במצווה, ומה יש בה, מאינטרסים או נזקים.
מכאיב מאוד לומר כאן כי המדענים שלנו והמופתים במאה שעברה, היו אמיצים יותר מהמדענים שלנו כיום בפריצת בעיות והוראות הנוגעות בצורך של האנשים לחדשן ולהשתדל בענייניהן כל הזמן הזה .
קח, למשל, המדענים שלנו השתדלו בכך שנוסחת הגירוש שלושה פעמים, נחשבות כאחת.למרות שיש כמעט פה-אחד של מדעני האומה על ההיפך, וכי השופט עבד אל-ווהאב אל-מליכי רואה את זה מדברי המחדשים, על כך אומר בן עבד אלבר : " זה לא מדיבורי בעלי המידע " מדעני אל-אזהר לא חששו בעת ההיא לפרוץ עוד לתוך הבעייה, ולצאת בפסיקה הלכתית רשמית שהיתה מתנגדת עם האסכולות השולטות בזירה. מדענים אלה מצאו הוכחה ממסורת הפסיקה האיסלאמית , לכן פסקו כי הנוסח הזה של גירוש נחשב גירוש לפעם אחת.
השתדלות זו היתה בשנת 1929, במאה האחרונה, ונעלתה הפסיקה כטקסט חוקי במסגרת חוק העניינים האישיים. דאר אל-אפתאא המצרי, שהסמיך את פסק הדין שלו על הדעה זו לפני כמעט תשעים שנה, מהסס היום – יחד עם מנגנון המחקרים האיסלאמיים- לפרוץ לעניינים יותר מסוכנים בחיי המשפחה מעניין הגירוש בנוסח אחד, מחסום הפחד הוא שמונע את דאר אל-אפתאא לצד רוב המדענים של האומה שדיברנו עליו לעיל. השמרת דלת ההשתדלות "האיג'תיהאד" נעולה מול המתענינים בכאבי האומה הזאת. הביאה או כמעט הביאה לידי נסיגת השריעה ממציאות של האנשים וחברותם, ולהתמקד אך ורק בעניני המחקר והלימוד .
כמה נכבדים מודרניים נכחו לדעת כי חוסר הרצון של החכמים לההשתדלות, ישאיר את החברות האסלאמיות «לאחר» לעשות בה מה שהוא רוצה, וזה: «סוג של מציאות להפרדת הדת מן החיים, שעושים אותו סיסמה, ואחרי כך מממשים אותה כמציאות מוחשית .
מדענים נכבדים
חייבים להכיר בכך שאנחנו חיים במשבר אמיתי, המוסלמים משלמים אותו בכל מקום, כתוצאה של פחד וההתרחקות משימוש השריעה שמגדירים אותה שהיא מתאימה לכל זמן ומקום, כדי שתספק תשובות מתאימות לאסונות ומציאותיות. וגם כתוצאה של העדר חזון של תפיסה המשבשת בהחלט את המבט ההשתדלותי, ומריחקה את פוסק הדת מהמקרה שחוקר אותו למצוא לו מצווה הלכתית מתאימה.
גם כתוצאה מפסקי הדין המשומרים והמיובאוים מבחוץ , העוברים מדינות וארצות, ולא לוקחות בחשבון את תנאי החברות, ולא מיחסים כל חשיבות למנהגים השונים וההרגלים, התרבויות, השפות והגזעים, עד שהפך פסק הדין אחד מכוון לכל מוסלם ללא כל התחשבות למקום מגוריו, ושינוי נסיבותיו ממלחמה ושלום, עושר ועוני, מידע ובורות. זה לא הגיוני או מקובל כי יהיה למוסלמי פסק דין אחד בעניינים הדומים במראה, ושונים במציאות, וסבירות הנזק והאינטרס בקהיר ניאמי,מוגדישו, ג'קרטה, ניו דלהי, מוסקבה, פריז ובמקומות אחרים הן עירוניים והן כפריים במזרח ובמערב?!
ובקשר לנושא הוועידה, ברשות אחי מופתי אד-דיאר המצרי הנכבד, רוצה אני לומר מונח "המיעוטים המוסלמים", שבכותרת הוועידה, הוא מונח מובא אין לו שורש בתרבותנו האסלמית, ואל-אזהר הסתייג משימוש בו בהודעותיו, ובכל מסמכיו, כי הוא טומן בתוכו בדידות ונחיתות, וסולל את הדרך בפני "הפיתנא" הפילוג והתחלקות, יתרה מזו, שולל הרבה זכויות דתיות ואזרחיות, מאיזה מיעוט.
למיטב ידיעתי, תרבותנו האסלמית אינה מכירה את המונח הזה, אלא דוחה וסולדת אותו, ומכירה, במקומו, באזרחות השלמה לפי מסמך אל-מדינה אל-מנורא, משום שהאזרחות -באסלאם- משמעה זכויות וחובות לכולם, לפי יסודות ועקרונות מובילים לצדק ושוויון: " (הנה אללה מצוה על הצדק, על גמילות החסד) "להם זכויות כזכויותנו ועליהם חובות כחובותנו"
האזרח המוסלמי בבריטניה, למשל, הוא אזרח בעל אזרחות שלמה, הן בזכויות והן בחובות, גם כן הנוצרי המצרי הוא אזרח מצרי בעל אזרחות שלמה בזכויות ובחובות, והמונח "המיעוטים" אינו עולה בקנה אחד עם האזרחות השלמה הזאת, כי הוא מצביע על הבדלה והפלייה במובנה של האזרחות..
חושב אני שביסוס רעיון האזרחות השלמה בין המוסלמים באירופה, ובעוד חברות רבות זהויות ותרבויות – הוא צעד נחוץ במסלול "האינטגרציה החיובית" שאליו קראנו בהרבה בירות מערביות, כי הוא זה ששומר את שלום המולדת והתלכדותה, ומבסס את השורש של ההשתיכות שהיא יסוד ההתאחדות בחברה,
גם כן נותן רוח גבית לקבלת הגיוון והדו-קיום וסוגר את הדלת בפני תחושת הניכור שמובילה להתפלגות בנאמנות למולדת, ועושה את התושב הזר להסס בין נאמנות למולדת שהוא חי על אדמתה ומתענג מנעמיה, לבין נאמנות זרה אחרת שהוא מדמה אותה כדי להתגונן מתחושת הבדידות שהוא מרגיש כאילו אחד במיעוט מאוים,
רעיון האזרחות הוא, אם נצליח לבססו בשכלם של המוסלמים ותרבויותיהם, הוא חומת המגן בפני כל התירוצים של הקולוניאליזם, שתמיד שימש את המיעוטים בסכסוכים הפוליטיים ותאוות הדומיננטיות וההתרחבות, ונהפך את סוגיית "המיעוטים" כראש חץ לפילוג ופיצול, שעליהם נשען הקולוניאליזם החדש.
ובקשר להכשרת האימאמים כדי להוציא לפסק-דין, הרי זה עניין רב חשיבות, וטוב עשה דאר אל-איפתאא המצרי כששמה עין לחשיבותו של העניין הזה וסכנותיו, והדיבר יתארך בחובה הזו, ולאל-אזהר יש תרומה בהכשרת האימאמים והרחבת המודעות שלהם בסוגיות שנוגעות לצורכיהם של המוסלמים בעניינים רבים בחוץ לארץ, ובקורסים של הארגון הבין-לאומי לבוגרי אל-אזהר בקהיר, נרשמו והוכשרו 538 אימאם מאפגניסטן, פקיסטן, קרדסטן, עיראק, סין, אינדונזיה, בריטניה, תימן ובנוסף למדינות אפריקה ודרום אמריקה.
הלואי ויהייה סוג של תיאום בתחום זה עם הארגון הבין-לאומי לבוגרי אל-אזהר, עד שלא מתחילים מהפנאי.
אחיי הנכבדים!
תסלחו לי על ההארכה בדיבור, והטובים הם אלה שסולחים.
תודה להקשבתכם,
שלום עליכם ורחמי אללה וברכותיו!